הקוביות של גוליבר

דני קרוון הינו פסל ברמה עולמית. תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו התקיימה במוזיאון לאמנות בתל-אביב. הפסל מסביר את הצלחת הקריירה היצירתית שלו בהיותו בן חסות של כוכב המזל, שמאיר ומקדש את דרכו ושאותו דני לא רימה אף פעם.

"אני פועל בעבודה שחורה": דני קרוון, פועל שחור, מגשים את התכנונים האדריכליים-פיסוליים של המשורר והפילוסוף דני קרוון. בין הרעיון והתוצאה הסופית יש תהום.

ספונסרים בוגדניים, פקידים בורים, מבצעים חסרי-אחריות, ולבסוף פשרות בלתי-רצויות ומכשולים רבים אחרים עלולים להרוס את יופיו הראשוני של הרעיון. מפרט מרשים של עבודות מבוצעות מאת קרוון, המוצבות בארצות העולם השונות, מעיד על כך שמעליו באמת מאיר כוכב הלכת בר-המזל.

דני קרוון נולד בשנת 1930 בתל-אביב, אביו היה אדריכל. הוא חלם להיות סופר, אך הדיסלקציה הפריעה לו – הוא נהג לעשות ארבע טעויות במילה בת שלוש אותיות. לימודים ב"בצלאל", אחר כך בפירנצה שם למד את אמנות הפרסקו ואחר כך– בפריס. את הקריירה שלו דני מתחיל כאמן תיאטרון, אך כעבור זמן קצר האדריכל יעקב רכטר מזמין אותו להשתתף בעיצוב פסלי בניין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב והפיסול הופך לעיסוקו העיקרי. "כיצד רכטר הצליח להבין לפי עבודות הבמה שלי שאני יכול לפסל תבליטים? לא עולה על דעתי". התוצאה של שיתוף הפעולה הניב פירות: 30 תבליטים וסורג מעולה ממתכת (תבליט בשיקוף) בבניין ביהמ"ש.

קשה למנות את כל התכנונים שבוצעו ע"י האמן– אפילו רשימה קצרה תתפוס את כל השטח שיועד למאמר זה בעיתון. לכן אציין רק את האנדרטה לחטיבת הנגב (ישראל), "כיכר לבנה" (ישראל), "לזכר ביהכ"נ רגנסבורג" (גרמניה), "ציר המטרופוליס" (צרפת), "בראשית" (יפן) ו"פסג' " (ספרד). את תערוכות היחיד, ביניהן תערוכה במוזיאון ע"ש שצ'וסב במוסקבה, ואת עבודות הבמה בתיאטרון של מרתה גרהם אזכיר רק באקראי. בין המדליות, התארים והפרסים בהם זכה דני קרוון – פרס יפני קיסרי- "פרס נובל" באמנות.

היצירה הראשונה של קרוון – האנדרטה לחטיבת הנגב, הנמצאת צפונית לבאר שבע, עליה עבד האמן בין השנים 1963 ו-1968, הביאה אותו להכרה בין לאומית. החטיבה הגנה על מוביל-המים היחיד במדבר בזמן מלחמת העצמאות. הקומפלקס המפואר הזה, מפודר בחולות מדבר כמו בשלג. לאיחוד הפיסול והטבע יופי משלו. תנאי מזג-האוויר אינם מפריעים לבניין הפיסולי-אדריכלי העשוי בטון מזוין בשטח 200*100 מטר. צר לי שהאידיאלים הציוניים שבעדם לחמו לוחמי החטיבה, ששמותיהם חרוטים על חומות האנדרטה, טובעים בחול לנגד עינינו. רק ממסוק אפשר לתפוס את כל המבנה במבט אחד ולהעריך את מקוריותו הפלסטית, כאילו הפסל ראה את אלוהים כמזמין היצירה והסתמך על טעמו המושלם. בחללי ופתחי האנדרטה שולטת הרוח, כל הזמן נשמע כאן צליל של חליל רועה, צינורות עוגב ו… בכי.

דברים מופלאים קורים לפעמים לאמן, בשנת 1978 בפירנצה התקיימה תערוכת יחיד שלו. לרשותו ניתן מבצר בלוודרה, שנבנה פעם ע"י האדריכל בונטאלנטי למשפחת מדיצ'י. בשנות השישים של המאה הקודמת המבצר נהיה למוזיאון. כאן פיזר קרוון את פסליו, בנה צירים, עיבד מהלכים אופטיים, אבל עבודה נשארה בלתי-מושלמת – היה חסר אקורד סיום. אז החליט קרוון לחבר באמצעות קרן לייזר את מבצר בלוודרה הממוקם על גבעה, עם הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, המגדלון של כיפת ברונלסקי. רק כאשר הושלמה העבודה, נודע לו שגליליאו גליליי עשה חור בקמרון המגדלון כך שקרן אור בימי השוויון החורפי והקיצי תאיר את אותה הנקודה. גליליי ראה בכך הוכחה שהארץ מסתובבת. במשך ארבע חודשי התערוכה, קרן לייזר פילחה את שמי פירנצה, בשאיפה אל אותה נקודה אליה כיוון גליליי את קרן האור שלו.

"ציר המטרופוליס" (1980) מאת קרוון בסרז'י-פונטואז מערבה לפריס הוא מיוחד במינו. העירייה הזמינה קומפלקס פיסולי בשטח ריק, ורק כאשר העבודה הייתה מוכנה, החלה להבנות העיר סביב הפסל שהיה כציר. זוהי צורת עבודה נדירה בה הפיסול הוא הנושא ולא הנשוא. גל-העד לוולטר בנימין "פסג'" בעיר הקטלונית פורט-בו שבגבול ספרד צרפת, עליו עבד הפסל בשנים 1990-1994 יחד עם האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, נבנה כמנהרה המובילה למערבולת ימית.

וולטר בנימין (1892-1940) – פילוסוף גרמני ממוצא יהודי, בעל התגלויות נבואיות, שילב בכתביו רעיונות מרקסיסטיים עם מיסטיקה יהודית, השתייך לאסכולה הפילוסופית של פרנקפורט ולא הוערך בימי חייו. כעת שמו נמצא בשורה אחת עם פרנץ קפקא, גרשום שולם ומרטין בובר. עליית היטלר לשלטון אילצה את בנימין לעזוב גרמניה ולהגר לפריס. בשנת 1940 ניסה הפילוסוף יחד עם ההמון לברוח מצרפת הכבושה לספרד, אך בלא הצלחה. בייאושו הוא נטל רעל. כאן, בפורט-בו, במקום מותו של וולטר בנימין הוצב לזכרו גל-עד אדריכלי-פיסולי.

ל"כיכר לבנה" בתל-אביב (1988) אין שום מטען פוליטי או אמוציונאלי. בהיותה יצוקה מבטון לבן, היא פשוט יפה. תל-אביב – מגאפוליס אפור, מתקלף, בנוי מחומרי-בניין נטולי איכות. תל-אביב – שם פואטי, וגם התואר "העיר הלבנה" מטעם יונסק"ו, אינם יאים לה. "כיכר לבנה" מאת דני קרוון שונה ממנה לחלוטין! כרעיון של עיר צחורה מסנוורת ליד הים על גבעה ירוקה בהירה, האוטופיה המוגשמת של "עיר השמש" )'La Citta del Sole' (מאת קמפנלה, אם תרצו.

הפסל מודה באהבתו לאסכולת ה"באוהאוס", לעקרונות היצירתיים של גדולי המודרניזם באדריכלות, כמו גרופיוס, מיס ואן דר רוהה ולה-קורביזיה. את יצירתו של קרוון אפשר לייחס למודרניזם בשל פנייתו התדירה לבטון כאל חומר סופי. בטון זול ולכן נגיש, אך פחות אסתטי – חומר יפה בעיני קרוון. האמן אינו מדכא את אופיו, אלא מגלה את טבעו הגס במקצת ומשתמש לשם כך בטכניקה של "טפסים", עוקב אחר מוביליה, כמו לואיס קאהן, אדריכל אמריקני, והישראלי יעקב רכטר. ליציקה בבטון "טפסים" הקרשים מחוברים כך שטקסטורת העץ וקצב הקרשים מוטבעים בחומר. לכן נמנעים מטיוח ושיוף הבטון המקובלים בד"כ. חומרי העבודה של האמן הם גם רוח, אבנים, מסילות רכבת, אור, זיכרונות, ים, עצי זית, שעון השמש, שלג. "אני מצייר בדשא ובאור השמש" – אומר קרוון.

חוש מושלם של צורה וטקסטורה, פרופורציות ומרחב (האמן מפסל את המרחב), קריאת שמות לנפחים וחללים סגורים, תכנון רוחות פרצים ומיקומי-חימום, ותרבות גבוהה של ביצוע יוצרים מתח מטאפיסי באנסמבל המרכיבים הפיסוליים-אדריכליים של האמן. זוהי משימה לא-קלה לחפש דימוי לשוני לעבודותיו של קרוון. משחק הקוביות של גוליבר או אולי שיחה עם מלאכים בשפת הצורות. אך המלאכים, לפי "עדות התלמוד", מדברים, כמו בני-אדם, רק עברית (!), כך שאולי לא יבינו את שפת הפיסול.

בשחר יצירתו של דני קרוון כתבה על אחד הפרויקטים שלו איזו סמכות ישראלית מטעם עולם האמנות שהמתקן הזה אינו יכול להיחשב כאדריכלות, כי אי-אפשר לגור בו, והוא גם אינו יכול להיחשב כפיסול, כי אפשר להיכנס אליו ולצאת ממנו, והוא מורכב מכמה חלקים. וכללית, שכחו לטייח את הבטון וכל זה לא יכול להיות, כי לא יכול להיות בכלל.

זה מעולם לא יכול היה להיות, אבל זה קיים. את מבניה הטובים ביותר הקימה האנושות לא למגורים. בפירמידה המצרית הענקית "התגורר" רק חנוט אחד. הרומאים, עם האחוז בשתי תשוקות גדולות – מלחמה ובנייה – בנו לא בניינים רבי-מגורים, אלא מקדשים- אדריכלות ככיבוש. וארכיאולוגים מוצאים הריסות של מקדשים אלו, כעקבות של כיבוש אדריכלי מסוריה ועד בריטניה, עד היום…

אבל נחזור למודרניזם. ליתר נכונות, לוויכוח בינו ובין הפוסט-מודרניזם. הראשון הכריז גישה רציונאלית ופונקציונאלית לאדריכלות ובאמצעותה ניסה לסדר סופית את החברה. השני מטיל בספק את קיום הבסיס הרציונאלי באדם, מכחיש את הגישה הפונקציונאלית ומבזה גם את הסדר וגם את החברה. המודרניזם מלמד: הבית לא צריך לבטא דבר. בית זה בית, לא לפיד, לא נס, לא סיר. הפוסט-מודרניזם מסכים: לא סיר, אבל למה שלא יהיה דג?

אמו היהודייה של האדריכל פרנק גרי מאוד אהבה לבשל דגים, אז הוא בנה את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו בצורת חתיכות דג על לוח החיתוך, עם קשקשת כסימן כשרות. מסיבה זו קירותיו החיצוניים של המוזיאון מחופים בעלי אלומיניום (דמויי קשקשת). מי שמע על בילבאו קודם? והיום המונים עולים ברגליהם לצפות בפלא האדריכלי- דגי.

פוסט-מודרניסטים אוהבים מאוד להסריט סרטי תעודה על הריסתם, בצו בית משפט, של בניינים שאינם מתאימים כלל למגורים, שנבנו ע"י המודרניסט לה-קורביזיה,. מה יש לומר, המאה העשרים שימשה כמגרש ניסויים לא רק לרעיונות פוליטיים, אלא גם לרעיונות אסתטיים. גם הפוסט-מודרניזם עם רעיונו האהוב דקונסטרוקציה (הריסה), אינו תמים כלל. בהכחשת אידיאולוגיה כלשהי, (הס מלהזכיר- לאומית), הוא הספיק לגדל קווי אידיאולוגיה חדשה, היחידה הנכונה לדעתו. חס וחלילה לכם מלדבר עם אינטלקטואל ישראלי על ירושלים כעל קודש לאומי – הוא פשוט לא יבין אתכם כלל. אך בשביל זה הם אינטלקטואלים! הם רואים את עצמם כאינדיבידואלים עם מחשבה חופשית אך שותקו ע"י האידיאולוגיה החדשה לפני כולם. תחת השפעת הרעיונות הפוסט-מודרניסטיים נמצאים גם אלו שלא שמעו על דרידה דלז ודומיהם, רק בגלל שזוהי רוח התקופה. ואיך לא תשתקף רוח התקופה באומנות?! הפוסט-מודרניזם מטפח אינטר-דיסציפלינריות, זאת אומרת, השתייכות לכמה מקצועות וז'אנרים בו-זמנית. זהו המקרה של יצירתו של דני קרוון – השתייכות לז'אנר הפיסול ולז'אנר האדריכלות.

למה הייתי צריכה להוכיח את זה? כי איני מסכימה עם מבקרים שמתעקשים "לנעול" את התקופה המודרנית בדני קרוון וחוסמים את כניסתו לעכשוויות!

אבל האמן משתייך להיום ועבודתו החדשה – פרוייקט לאנדרטה לצוענים בברלין עוד תפליא את העולם. הבה נחזור אל התערוכה הרטרוספקטיבית של קרוון במוזיאון תל-אביב: במה שנוגע לאקספוזיציה עמוסה מדי, מרצדת בעיניים, כאן אצטרך להסכים עם העיתונות – היא לא לגמרי מוצלחת. אך ביצירות המוגמרות של האמן בסביבתן הטבעית אין הבלים, שם שולטת שלווה בודהיסטית.

בו-זמנית עם הרטרוספקטיבה המוזיאלית העשירה, המצוידת בשני כרכי קטלוג כבדים להרמה, מתקיימת תערוכה אחרת עם השם היומרני "אלטרנטיבה" בגלריה ארליך בתל-אביב. נייר מקומט, נגוע פה ושם בצבע, יש בזה איזה חן, אבל דומה מאוד לתרגיל הניתן לסטודנטים של בית-ספר לאמנויות. דפי-נייר שחור ולבן מוצגים על הרצפה ללא שום סיבה. הציבור דורך עליהם, מנחה התערוכה מתעצבן, דוחה את אלו הלא-רגישים ליופי. אם הניחו את היצירה על הרצפה – אז הציעו למבקרים לנגב עליה רגליים. לפחות פעולה זו תכלול גרעין קונצפטואלי. אלטרנטיבה – למה? אולי לתופעה ששמה קרוון?

ובכל זאת כוכב הדרך הוא העניין. לאחד הוא מאיר בחיבה כל ימי חייו, ועל האחר מביט בקור … אם כך, איזה כוכב העיר דרך לוולטר בנימין? זה שלא הביא לו לא כסף ולא הכרה (לא מזמן באיזה מחסן ספרים בארץ מולדתו של הפילוסוף נתגלתה במקרה מהדורת ספרו שהודפס בימי חייו – בזמנו החנויות לא רצו לקחת את הספר בשל היעדר מלא של עניין הקוראים) והביט באדישות איך הוא מפרפר לפני מותו בגבול עם ארץ זרה? או זה שנדלק בבהירות ובניצחון לאחר מותו וזוהר עד היום?

פורסם בעיתון "וסטי", מוסף "אוקנה" ב-14 בפברואר 2008 ברוסית