משפט שלמה

 

משפט שלמה לא התאים ליצור תעשייתי. הצורות שבה הועמדו הדמויות, קפלי לבושן, מבנה הגפיים, האביזרים, כל אלה היו מורכבים מדי ליציקה ולציפוי בכסף.

המזמין ספר את השטרות באי-חשק (פחות מכפי שהוסכם בינינו), מילמל משהו על כך שאינו עזרה סוציאלית, ארז את הדמויות בקופסת נעליים והסתלק.

המשפט היה אחת מהקומפוזיציות על נושאים תנ"כיים, שהתחייבתי לבצע בחוזה כתוב וחתום עם מפעל קטן לייצור תכשיטים ומזכרות. העבודה התאימה לי. ניתן היה להישאר בבית עם בתי בת-השנה ולפסל בנחת משעווה מוצקה דמויות זעירות דוד וגוליית, שמשון ודלילה, אדם וחוה (עדיף עם הנחש, אבל עבורו שולמה רק מחצית הדמות), לוט עם אשתו…את אשת לוט בחרתי לפסל חצייה אשה וחצייה נציב-מלח, למרות שהיה נוח יותר להפוך אותה לנציב- מלח בשלמותה -מה שהיה מפחית את העבודה, אך,אבוי, גם את הפרנסה.

כל אלה ואחרים נוצקו, שוכפלו, צופו בכסף ובמשך שנים נמכרו בחנויות המזכרות לתיירים ברחוב בן-יהודה בתל-אביב בהביאם רווחים למעבידי. רק את משפט שלומה לא ייצרו כלל והוא נשאר אי-שם במחסן כפי שנלקח ממני. ודווקא הוא היה היחיד שרציתי לשמור לעצמי. עשוי כמו משחק-הרכבה חינני, ניתן היה להשתעשע בו, לחבר כל דמות בנפרד אל מקומה בקומפוזיציה שנבנתה כמו הסצינה המפורסמת מהתנ"ך המלך שלמה במלוא הדרו יושב על כס מלכותו במרכז. כיסאו, כמתוארת במדרשים, היה מורכב להפליא, שורץ בנות-ים ושאר יצורים. למעשה, הרכבתי בסופו של דבר איזשהו מבנה אקלקטי בנוסח הקלסיציזם המאוחר (מי ראה את כס שלמה ויוכל לערער על גרסתי?)

על שתי האימהות, האמיתית והמזויפת, נתן היה לחבר פואמה בסגנון הרומנטיסיזם האכזרי. האמיתית, עטופה סמרטוטים, פרפרה לרגלי כס המלכות, מושיטה לעברו של המלך את ידיה בתחינה (הידיים המתחננות היו קשות במיוחד לעיצוב). המזויפת עמדה זקופה, מגונדרת, מתבוננת מלאת ביטחון בכולם. שמלתה (שבעיצובה שאבתי השראה מההקרנה האחרונה של האופרה 'כרמן') ירדה בקפלים כבדים של בד יקר על כפות רגליה והשתפלה אל הרצפה.

התינוק שכב על כרית, מניע את ידיו ורגליו. מעליו התנשא קלגס כשגבו אל הנשים והמלך. הלבשתי אותו בטוניקה קצרה וסיפקתי לו חרב, קצרה אף היא. גולגולתו הקרחת ללא שפם, ללא זקן וללא שיער –הבהיקה כמשוחה בשמן (השעווה הקשה הפכה נוצצת לאחר שמירקתי אותה בטרפנטין). הקלגס דמה ללגיונר רומי, שכיר חרב, בניגוד גמור לעובדות ההיסטוריות, אף דמותו שירתה כהלכה את התפיסה שרוצח-תליין אסור לו בשום פנים להיראות יהודי!

את שלמה עצמו הצלחתי להשלים רק בסוף. כביכול הכל היה בסדר – המלך יושב, כולו הדר ושלטון, ומורה באצבעו על האם האמיתית. אך לא. זה לא הוא. משהו בו נראה מובס משום מה. לבסוף תפסתי העורף, העורף צנום מדי. הוספתי שעווה בשני צידיו, הצוואר התעבה וכהרף עין – מלך מנצח.

משפט שלמה לא נתן לי מנוח. וכך, שנים לאחר שלא היה לי קשר עם המזמין, הגעתי אל בית-המלאכה כדי לפדות אותו.

הבעלים הביא קופסת נעליים, מוכרת וזכורה הוציא מתוכה בזהירות את הדמויות ותוך ליטוף אוהב של כל פסלון ופסלון הקרין עלינו, עלי ועל היצירה שלי, את חיוכו הזורח.

"נפלא, נכון?"
הושטתי בדולרים את אותו הסכום שקיבלתי בזמנו עבור העבודה.
"מה?!"
"מר יצחקי, הרי דיברנו בטלפון. כששאלתי על העבודה שלי, אמרת שהיא צוברת אבק ותופסת מקום ושהמקום הוא בתשלום ומקום מיותר אין לך והסכמת למכור לי אותו."
"נכון,אבל זאת יצירת אמנות! אז מה את דוחפת לי בפרצוף את הגרושים העלובים האלה?"
"אבל…"
"אין פה שום מקום לשום 'אבל'. תגידי לי, נו,את פסלת, אז תגידי, אבל ביושר, מי היום מסוגל ליצור דבר נפלא כזה? הא? נכחדו, אהה, נכחדו המאסטרים!"
"אבל אני בעצמי…"
"וזה מה שאני אומר לך, את בעצמך… תסתכלי איך בוצעו הפרטים."
"מה מיוחד בפרטים האלו?"
"מה, מה מיוחד?. את לא מעריכה את מלאכת האמן? לא מעריכה? הפנים, למשל, תענוג להתבונן… איזה מגוון של טיפוסים!"
"כל כך קשה להכניס גיוון בפנים?"
"קל לך להגיד, אבל מה עם לעשות? והשליטה באנטומיה – את יודעת כמה צריך ללמוד בשביל זה?"
"ידיעת אנטומיה מעולם לא נלקחה בחשבון בהערכת שווייה של יצירה…"
"ואת יודעת כמה טרח האמן? שלושה חודשים!"
"טעות, אדוני. בסך הכול שבועיים."
"אז מה אם שבועיים? למה שאמן רב-כשרון יעבוד יותר? הוא בשבועיים עושה מה שאחר…"
"איזה אחר? הרי זה אני שפיסלתי!"
"יודע מצוין שזאת את, הרי בעצמי הזמנתי אצלך. אבל תודי, בינתיים דברים השתנו. את התייצבת על רגלייך, בעזרתנו כמובן, ועכשיו את מצפצפת על עבודתך משכבר. אבל אנחנו, גברתי, לא כמוך. אנחנו מעריכים אותה… אפילו מאוד. לא נפרדנו ממנה אפילו עבור כסף גדול."
"מה מישהו רצה לקנות אותה?"
"לא, אבל עכשיו רוצים. תחשבי כמה שווה רק שלמה לבדו, אפילו בלי לקחת בחשבון את כל היתר. מה, את רוצה שאני אמכור את המלך הגדול שלנו במחיר של זוג נעליים?"
"רגע, מה אתה אורז הכל חזרה?"
"כמה טרחה, כמה ידע וכמה כשרון מושקעים פה! שום דבר לא מעריכים. איזה אנשים! נו, בסדר, רק בשבילך, המחיר האמיתי יקר בהרבה…"

והוא נקב בסכום שהיה יקר פי כמה מהסכום אותו נתן לי אז – כשלקח ממני, כמי שכפאו שד, את משפט שלמה הדחוי, ארוז בקופסת הנעליים.

מן הספר "עירום זוגי". פורסם בכתב עת "אפיריון" – גיליון 68.