בביקור שערכתי אצל מרים גמבורד בדירתה ברחוב אלנבי לקראת הכנת התערוכה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן דיברנו גם על דברים שאינם מתחברים ישירות לתערוכה. מעין רכילות כללית לצורך היכרות. מרים סיפרה באהבה גדולה על הוריה: משה ויבגניה גמבורד, שני אמנים שעבדו כל אחד בתחומו בארץ מוצאם, מולדובה. היא סיפרה כי אביה הוגדר כאמן לאומי בארצו. “אמן לאומי” אינו מושג מוכר פה, אבל מתברר כי במולדובה אמנים חשובים מונצחים ומוגדרים כאמנים לאומיים. מרים סיפרה כי על הבית שגרו בו הוצב שלט המציין כי “כאן גר”. זוהי מחווה תרבותית מקומית שאינה לצורכי תיירות.
וכך, בדירה קטנה בתל אביב, ברחוב אפרורי שעברו מפואר, רחוק רחוק ממולדובה, התגלו לי מאגרי אמנות. מרים, אמנית עכשווית, ישראלית, ואוסף העבודות של הוריה. תוך כדי שיחה החלה מרים להוציא תצלומים וציורים של ההורים. היא הייתה מלאת גאווה ומלאת געגועים. באותו רגע, כמעט כמובן מאליו, שאלתי אם יש די חומרים לצורך תערוכה של הוריה. כן, היא השיבה בשמחה כבושה.
המוזיאון לאמנות רוסית ע”ש מריה ומיכאל צטלין נראה המקום הטבעי לתערוכה כזאת, והזמן נראה נכון. וכך נולדה התערוכה של משה ויבגניה גמבורד, שהיא השלמה היסטורית לתערוכה המתקיימת במוזיאון לאמנות ישראלית של בתם, מרים גמבורד. בתערוכה זו המוזיאון לאמנות רוסית מקיים את תפקידו, הצגת אמנות שנעשתה בברית המועצות לשעבר, ובמקביל הצגת אמנות של אמנים יוצאי אותן חבר המדינות.
בטקסט המלווה את התערוכה של מרים גמבורד כתבתי, כי כמי שגדלה בבית של אמנות, עתידה היה כמעט מוכתב מראש. רק כאשר רואים את העבודות של הוריה, מבינים שלעיתים אין ברירה הוא מצב נפלא.
זו הזדמנות להודות לעובדי המוזיאון על העבודה המתמשכת בהצגת אמנות. תודה מיוחדת ללסיה וויסקון, אוצרת התערוכה, ולעודד אברמובסקי על הסיוע. תודה מיוחדת למחזיק תיק המוזיאונים בעירייה, משה רווח, ולישראל זינגר, ראש העיר, על תמיכתם בעשייה תרבותית אמנותית ברמת גן.