שיחות והתייעצויות עם המסטרים הגדולים באמנות הן עיסוק תמידי עבורי. המסטרים משתתפים בתהליכי היצירה שלי ואף מחליפים דעות ביניהם. גיליתי תופעה דומה בפרקטיקה התלמודית: חז"ל מנהלים שיח חי עם קולגות מהוללים מהעבר ומזמינים אותם לשולחן הדיונים. שמה של התופעה היא "מסורת".
אני מרבה לדבר גם עם המסטרים האנונימיים, עם הפסלים עלומי השם של הקברים המצריים והקתדרלות הגותיות.
הפסל שלי "פריחת השזיף" נולד כהכלאה בין סיפור מהמיתולוגיה היפנית לבין הכימרות (המפלצות) של קתדרלת ויטוס הקדוש בפראג. האמנית נורית דוד אשר חוקרת את התרבות היפנית תיארה לי אפיזודה מסיפורת יפנית: "אלמן נושא לאישה בחורה צעירה ורוח הרפאים של אשתו המתה נצמדת אליה ועוזרת לה בעבודות המשק. הרוח מבקשת מבעלת הבית החדשה להרים אותה כדי שתוכל להתענג ממראה פריחת השזיף מעבר לגדר. הצעירה מרימה את הזקנה על גבה והרוח נאחזת בשדיים של הצעירה ואי אפשר להפריד את האצבעות הגרומות שלה מהם. בסוף כורתים את אמותיה של הזקנה בגרזן אך כפות ידיה נשארות טמונות בשדיים הצעירים לצמיתות". פסלי רוחות רפאים ושדים מאכלסים בהמוניהם קתדרלות גותיות, המרזבים -כימרות של ויטוס הקדוש בפראג הם בין האהובים עלי במיוחד.
הטקסט לתערוכה "בעקבות", 06.07.2017